סיפור סבתא חוה

סבתי נולדה ברומניה בעיר פיאטרה ניאמץ בתאריך 16.3.1938.

בת בכורה למשפחת כספו .

סבתי שהיתה ילדה בת 13 והוריה ניצולי שואה, עלו לארץ בספינה בשנת 51 , לכפר ירוחם משם העבירו אותם לבאר שבע.

בבאר שבע היא גרה בהתחלה במעברות ולקח זמן אבל בסוף הם קיבלו שיכון מגורים שאז בזמנו היה מאוד יוקרתי, שם היא גרה עם הוריה עד שהתגייסה.

בשנת 57 בזמן השירות הצבאי היא התחתנה עם סבא מאיר ליבוביץ,ושם משפחתה נהפך לליבוביץ.בשנת 60 נולדה בתה הבכורה יהודית, בשנת 63 נולד שמוליק בנה האמצעי (ילד סנדוויץ)

ובשנת 70 נולדה בתה הקטנה שהיא אמא שלי צפי.

תקופת הילדות של סבתי

סבתי נולדה ברומניה בשנת 1938 בעיר פיאטרה ניאמץ בת בכורה.
גרה ברחוב אחד ששם גרו הדודים שלה וסבא וסבתא שלה.
בשנת 44 בתחילה השואה וסבתי הייתה בת 6 , לקחו את אביה מהבית להלחם במלחמה והיא נשארה עם אימה ועם אחיה הקטן איציק. באחד הימים בהם אביה לא היה בבית נכנסו הנאצים עם רובים ורצו לקחת אותם למחנות השמדה, אמה הגנה עליהם ואמרה משהו לנאצים והם עזבו . סבתי הייתה קטנה מידי בשביל להבין מה קרה אבל שגדלה אימה ואביה סיפרו לה ,
היו מקרים שהיא חוותה אבל לא זכרה מכיוון שהייתה קטנה. ומקרים אחרים אותם היא זוכרת במעורפל
"בכל לילה ולילה העבירו אותנו ממקום ממקום בשביל שהגרמנים לא ימצאו אותנו ויהרגו אותנו."
הם היו סגורים בבית המון זמן וסבתי הייתה קטנה אז אביה לקח אותה לישון בחוץ מתחת לכיפת השמיים.
יום אחד סבתי ואביה יצאו לטיול בחוץ ובאותו הזמן עבר גראנט ששיגרו הגרמנים וכמעט הרג אותה ואת אביה אבל הם ניצלו ואישה שהייתה לידם נהרגה.
אחד הזכרונות שלה היה : שהגרמנים זרקו פצצות עשן.
על סבתי נזרקה פצצת עשן והיא יצאה מזה בשלום , היא יצאה כולה שחורה ואמה חשבה שהיא נהרגה אבל למזלה, הכל היה בסדר.
"ליד ביתנו בשכונה היה גשר שהגרמנים רצו לפוצץ שלא תיהיה דרך יציאה מהשכונה וציוו על כולנו לישון בחוץ והיה לנו מאוד מאוד קר".
"הגרמנים באו לשכונה שלנו ואמרו לכולנו להסתדר בשורות, היה שם נאצי עם רובה אפילו שהיתי קטנה אני זוכרת איך הוא נראה והוא כיוון את הרובה עלי ועל משפחתי , אני לא יודעת איך זה קרה אבל בדיוק בא גרמני על סוס הוא אמר משהו בגרמנית לגרמני שכיוון אלינו אקדח ושניהם ברחו
וכך ניצלנו !"

סבתי עולה מרומניה לישראל

סבתי עלתה לארץ בשנת 51 .
היא עלתה מרומניה לכפר ירוחם (ליד דימונה.)
סבתי יצאה מפיאטרה ניאמץ והגיעה עם רכבת עד לנמל קונסטנצה .
שם הייתה אוניה גדולה בשם "טרנסילבניה" .
באוניה היו תנאים לא כל כך טובים. אבל בגלל שסבתי הייתה ילדה קטנה היא התייחסה לזה כחוויה.

שהם עלו לישראל היה אסור להם להביא איתם רכוש , רק כמה בגדים. אחד הדברים שאותם סבתי זוכרת היה שלאמה הייתה טבעת נישואין והיה אסור לעבור עם זה לארץ. ובגלל שהרוסים הכריזו שאסור להעביר כלום וכל התכשיטים והזהב היו צריך להמסר לרוסים. היא לא רצתה שיהיה בעיות וגם לא רצתה לתת את הטבעת שלה לרוסים , אבא שלה לקח מאמה את הטבעת וזרק את הטבעת מחלון הרכבת , כדי שלא תהיה בידי הרוסים .

משם הם הגיעו לנמל חיפה ושם כל הזמן אמרו שיש ארץ קטנה והם לא הודיעו לאף אחד ממכריהם שהם מגיעים , הם היו בטוחחים שהיא באמת קטנה וכאשר יגיעו מיד ימצאו את כולם. ושהם הגיעו הם ראו הרבה אנשים הם היו בטוחים שבני משפחתם שם , אבל זה לא היו הם .

הם היו באונייה כל כך הרבה זמן אז חייבים לדאוג שלא יהיו להם מחלות וכינים
ומיד כאשר הם ירדו מאוניה שפכו עליהם חומר נגד כינים וזה היה מסריח וגירדו מזה , אבל חייבים זה לחיטוי.
לקחו אותם במשאית והם נסעו שעות רבות וכל פעם הם הגיעו לעיר אחרת . הם נסעו כך כך הרבה עד שהחשיך ואז הם הגיעו לכפר ירוחם ששם היו כמה צריפונים קטנים ונתנו להם מיטות צבאיות , לחם ומרגרינה בשביל לאכול. וכשעברו דרך הפרדסים אז זרקו להם למשאית כמה תפוזים.
הם ירדו מהמשאית והנהג נסע ורק הם נישארו שם ולא היה כמעט כלום באזור הזה. הם נשארו שם זמן רב , היה להם צריף שוודי ושם הם ישנו .
הם קמו בבוקר ולא היה להם כלום וכסף עדיין לא הרוויחו.
הסוכנות נתנה להם מספר מצומצם של לירות ואבא ואמא של סבתא השאירו אותה ואת אחיה בכפר ירוחם לבד והם נסעו לחפש קרובי משפחה.
הם הגיעו לראשון לציון ששם הייתה אחות של אמא של סבתא והם הציעו שסבתי תגור אצלם. היא ואחיה ישבו לבד בצריף , היה להם רק לחם ומרגרינה . בלילה מאוחר הוריהם הגיעו וסיפרו להם את הבשורות .
ואמרו : "מחר נוסעים לראשון לציון." הם עזבו את כפר ירוחם. שהגיעו לראשון לציון האוטובוס לא עצר בדיוק שם . והם השמיכו לנסוע והגיעו לבאר שבע ושם היתה עיר מפותחת יותר אז הם החליטו להשאר והתחילו לחפש עבודה עבודה .
אבא של סבתא היה אופה, וקונדיטור ואחד פולני הציע לו לעבוד אצלו . אבא של סבתא הביא אותם לראשון לציון וחזר בחזרה לבאר שבע , לעבוד. הוא היה עובד מיום ראשון עד שישי והיה חוזר לראשון עם המון דברים טובים , לחמים ושם גרו ביחד . עד קיבלו מגורים
במעברה בבאר שבע ובמעברה גרו שנה וחצי שנתיים עד שקיבלו זכות לקבל שיכון ושם גרו לראשונה כמו משפחה . והרגישו שהם חלק מארץ- ישראל .

לימודים וצבא

שסבתי עלה לארץ , היא לא ידעה מילה בעיברית . אז לקחו אותה לבית ספר לעיברית . בכיתה היו ילדים גדולים וקטנים ביחד , הם למדו בצורה פשוטה מאוד והיה חוסר במורים. סבתי למדה מספר שנים , אבל הוריה אמרו שהיא צריכה למצוא מקצוע , בזמנו זה היה נראה להם חשוב יותר מלדעת את השפה וללמוד . , והיא התחילה ללמוד אצל צלם צילום ופיתוח תמונות ואיך לתקן תמונות שלא יצאו טוב .. (כי פעם היו עושים תיקונים ידנית ולא כמו היום בפוטושופ) . היא צילמה הרבה בדואים שלא היתה להם תעודת זהות היה להם רק מספר זהות הם לא רצו להצטלם בגלל שלא רצו להוריד את הכאפייה מהראש . היא צילמה כלות והיא הייתה עושה ריטוש .

הגיעה הזמן וסבתי הייתה צריכה להתגייס , היא התגייסה והגיעה למחנה 80 .(שם עשתה טירונות) ואת כל הפלוגה שלהם העבירו לנחל , חיל הנחל היה שייך לקיבוץ . הבנות התחילו לבכות , כי זה לא מתאים להן אבל סבתי הייתה מאוד ממושמעת ומאוד אהבה את הצבא והיא התענינה מאוד לדעת מה זה קיבוץ . וזאת נראתה לה הרפתקאה מעניינת . שסיימה טירונות , חילקו את הבנות , כל 4 -5 בנות חילקו למקום אחר. אותה ועוד 4 בנות שלחו לקיבוץ ניר עוז שנימצא בנגב , ליד עזה היא וארבע הבנות ישנו בחדר אחד , בלילה לפני השינה הקצים אמר להן: "מחר אתן קמות בבוקר והולכות לעבוד בחקלאות." כולן בכו כי הן לא רצו לעבוד ." בבוקר שיבצו את סבתי לקטיף כותנה וכניראה בגלל שסבתי הייתה מאוד רזה וחלשה היא חלתה שהיא באה לחדר היא הרגישה צמרמורת והיא לא רצתה להגיד שלא יחשבו שהיא מפונקת והיא שתקה , ובלילה היה לה חום גבוה מאוד . בבוקר שרצתה לקום ,היה לא סחרחורת והיא לא רצתה שיחשבו שהיא מפונקת , ושוב לא אמרה כלום , עד שהיא התעלפה . הביאו מהר רופא , הרופא היה בקיבוץ הסמוך. הרופא בדק אותה ואמר שהיא לא מתאימה לחקלאות , והיא תעבוד במטבח. אבל לפני המטבח שמו אותה במרפאה עד שיתפנה מקום בשבילה לעבודה במטבח .
במרפאה הייתה אחות , לא חיילת, והיא התחילה ללמד את סבתי להיות אחות , אבל על כרית , היא נתנה לה להכין תחבושות בשביל שאם היא תיצא לחופש סבתי תהיה אחות מחליפה (וכשהיא יצאה לחופש וסבתי החליפה אותה.)

סבתי לא הספיקה ללמוד את מקצוע האחות והועברה לעבודה במטבח , שם היה רוב השירות הצבאי שלה .

סבתא מכירה את סבא

לפני הצבא , חודש לפני שסבתא שלי התגייסה . (אחרי מלחמת סיני..) היא הכירה את סבא שלי , סבא מאיר.

היא הייתה שנה וחודשיים בצבא ואז היא התחתנה עם סבא שלי

פעם היה נהוג לשדך , אבל סבתי לא הלכה לשדכן אלה חברה של אמה הציעה לנכיר בינה לבין קרוב משפחה שגר בתל אביב. (היא גרה בבאר שבע..) ובזמנו להכיר חתן מתל-אביב היה מאוד יוקרתי ומכובד . תל-אביב נחשבה לעיר הכי יוקרתית

וסבא מאיר הגיע מתל-אביב לבאר שבע רק בשביל להכיר את סבתא שלי חוה .

סבי וסבתי מיד התאהבו , וסבא שלי ביקש מסבתי להתחתן לפני שהיא מתגייסת , אבל היא אמרה לא , קודם כל היא רצתה ללכת לצבא.

אז הם התארסו מספר ימים לפני הצבא .

בצבא היא הייתה שנה וחודשים ואז היתחתנה בתור חיילת . היא קיבלה מתנת חתונה מהצבא סיר לחץ שפעם זאת הייתה המתנה ועד היום יש לה מברקי ברכה מהקיבוץ ניר עוז ונחל עוז, הרבה לא יכלו להגיע לחתונה ורק שלחו מתנות ומברקים מכיוון שזה לא כמו היום שלכולם יש אוטו.

הוריה קנו להם דירה קטנה של חדר ביפו , בגבעת עלייה . (ליד הים.. )

סבתי הייתה מאוד שמחה והרבה מהחברים ומהמשפחה שלהם גרו באותו המקום .

סבתי תמיד ידעה לנהל את הבית כגון : לבשל לנקות .. אלו דברים שמאוד אהבה מאז היתה ילדה קטנה.

היא ילדה את הבת הראשונה יהודית ואחרי שהיא נולדה הם עברו לגור בדירה הרבה יותר גדולה ביפו ברח' טולוז .שם נולד גם שמוליק הבן השני . ואז הם קנו בית בבת ים ושם נולדה צפי , אמא שלי .

ומאז ועד היום 39 שנה הם גרים בבית זה בבת-ים.

מסלול חיי סבתא חוה

View Larger Map

תמונות

View Album

Get your own